מגזין משפחה חולל שערוריה בשבוע שעבר כשעורכיו בחרו לטשטש את פני הנשים בתמונה משחרור מחנה ההשמדה אושוויץ. אנשים ונשים רבים מרחבי העולם הזדעזעו מהיחס המזלזל לנצולות שואה, וממחיית זכרונן מההסטוריה.
אך מחיקה של נשים היא עניין שבשגרה בכלי התקשורת החרדים. למעשה, היא רק חלק קטן ממאבק גדול בהרבה שמתחולל בימים אלו סביב רצונן של נשים רבות להראות, להישמע, ולזכות לייצוג הוגן במרחב הציבורי ובפוליטיקה.
מחיקת פניהן של הנשים מהמרחב הציבורי החלה בקהילות חרדיות בדלניות, אך התפשטה בשני העשורים האחרונים כמעט לכל הפרסומים החרדיים.
לתדהמתן של נשים דתיות ברחבי העולם, מדיניות שנחשבה פעם למחמירה וקיצונית הפכה לנורמה, ותמונות של נשים – אפילו נשים הלבושות לפי כללי הצניעות החרדים – נחשבות עכשיו ל”אסורות”.ספרי ילדים, ספרי לימוד, חוברות קומיקס וספרים לשבת מציגים כעת אך ורק תמונות של גברים וילדים. מודעות פרסומת מציגות לנו אנשי מקצוע מחויכים, בעוד שעמיתותיהן נאלצות להסתפק בשמן, ולפעמים – בפרח…
מדיניות זו מקודמת בשם ה”צניעות”. אך מחיקת נשים אינה מצניעה נשים: היא מחפיצה אותן. כמו תמונת המראה שלה, השימוש בגופן של נשים בפורנוגרפיה, היא מתייחסת לגופנו כאובייקט מיני. היא מתעלמת מאתנו כבני אדם.
מחיקת נשים אומרת לילדות שגופן כרוך בחטא, ואסור שייראה. היא אומרת לנערים שאפילו נשים הלבושות בבגדים רגילים הן פיתוי שהם אינם מסוגלים לעמוד בו. היא יוצרת עולם שבו רק גברים עושים, קונים, משיגים, ומשפיעים, עולם שבו רק הגברים רלוונטיים. בעולם כזה, שבו נשים אינן נראות או נשמעות, אין להן צרכים, ואין להן מה לתרום.
אבל מהו שולחן שבת בלי אמא?
ובאיזה מן עולם ילדה קטנה היא אובייקט מיני שצריך להחביא?
קשה מספיק להלחם במגמות אלו בעולם הדתי. אך כעת אנו עומדות בפני חזית נוספת. עסקים ומוסדות שאינם חרדיים בעצמם החלו למחוק נשים מפרסומיהם כדי לחזר אחר הקהל החרדי.
קופות חולים, בנקים, ואפילו בתי חולים התחילו למחוק אותנו מהמרחב הציבורי. קופת חולים מכבי פרסמה לאחרונה שרותיים גניקולוגיים במודעה שבה צולם רק נער.
בנק הפועלים הציע בנקאות שרואה אותנו בכל צעד… כפי הנראה כשאנו חווים את חייו של גבר חרדי חד הורי. אפילו איקיאה הוציאה הקיץ קטלוג עם תמונות של גברים ובנים בלבד.
אנו עמלים ועמלות להחזיר את האיזון והשפיות לעולם הדתי. אך כל עסק או מוסד שנכנע ומצטרף למחיקת הנשים מהמרחב הציבורי מחזיר אותנו לאחור. כל כניעה כזו מרחיקה אותנו יותר ויותר מהעולם הבריא והשוויוני שבו אנו רוצות לחיות.
ואם לא די בנימוקים אלו, שקלו בבקשה את הנתון הבא: אחוז הנשים החרדיות שמתות מהמחלה שאת שמה הן אינן יכולות לומר בציבור (סרטן השד) גבוה יחסית לחלקן בציבור הרחב, אף שיחסית מעט מהן לוקות בה מלכתחילה. מידי שנה אנו, ארגון חכמת נשים, משתפות פעולה עם רות קוליאן מ’ובזכותן’ כדי להעלות מודעות לסרטן השד, באמצעות הפצת מודעות המנוסחות באופן צנוע שהולם את צרכי האוכלוסיה החרדית.
. מידי שנה אנו מקבלות 250 שיחות טלפון מנשים המבקשות מידע נוסף. אך בקיץ האחרון עיריית בני ברק מנעה מאתנו לתלות מודעות ברחובות העיר בטענה שעיסוק בבריאותן של נשים בציבור “אינו צנוע”. בה בעת מנעו מאתנו לתלות אותן גם במקוואות, מחשש שהמודעות “יהרסו את ליל הטבילה”…
אם איננו יכולות לדון בבריאותן של נשים לא במקווה ולא ברחוב, אם אין חברות כנסת חרדיות, מי ידבר עבורנו? אנו, כנשים דתיות, פונות ממכם, הציבור החילוני: אנא מכם, אל תמחקו אותנו. אנחנו חייבים להחזיר את הנשים לתמונה.
Originally published in Maariv January 2018
